פיוס עם אבא

הוא נושא בתוכו כעס על אבא שלו.

כעס על זה שלא ראה אותו

שהתנגד לו כל החיים

היו בניהם מאבקים

את מה שהוא יודע – הוא יודע

את הכאב, את התסכול,

את האובדן של מערכת היחסים עם אבא שלו.

זה השפיע על חייו.

הכאב הזה, שמעולם לא נרפא,

רק העמיק.

גדל,

והפך עם השנים לשבר ביניהם.

היום…

היום ביקשתי ממנו להניח את הסיפור.

שרק לכמה דקות לא נחפש היגיון..

השכל מחפש הסברים,

מצדיק את הקיים,

ובמקום לעזור –

מעמיק את השבר .

הסכמתי לא לדעת

ושאלתי אותו אם גם הוא מוכן.

הוא הסכים.

למרות שהמוח ניסה לחבל, להפריע,

כמו ילד שצועק:

“תקשיבו לי, אני יודע.”

כל פעם מחדש

הסכמנו להניח את ה"יודע" בצד,

ולהתמסר לשדה היודע,

למרחב ההקשבה.

ושם היו קולות

שלו,

ושל אבא שלו

קולות שמעולם לא קיבלו מקום.

ההסכמה להקשיב

איפשרה לשמוע

את מה שלא דובר מעולם.

ההסכמה להקשיב

אינו אומר להפסיק את הכאב

ואינו מצריך לחפש להצדיק את המציאות.

הכרה בקיים

מאפשרת פיוס שמביא עימו

תדר של אהבה, ריפוי ושקט

אל הפצעים הכואבים, המדממים,

אלה שאנחנו מנסים לשכוח,

מדחיקים.

והיה רגע אחד

שקרה בו משהו אחר.

בשיח

בינו לבין אבא שלו.

רגע שאִפשר תנועה חדשה.

זו כבר לא הייתה אנרגיה של מאבק,

אלא של שקט.

הוא הרגיש לרגע ( לפני שהמוח חזר להרגלו)

תחושה שלעולם לא הרגיש

הוא נשם לשם

נתן לתחושה לזרום בתוכו

לילד שבו

שחיכה שנים להרגיש מאבא שלו

אין אשמים

יש הסכמה לריפוי המערכת .

תודה על ההסכמה להרפות מהיודע ולהתמסר .

המרחב להקשבה פנימית - כשהתודעה ואנרגיית החיים נפגשים.